גמרא
פירוש
וְסָבַר רַב תְּנָאוֹ קַיָּים וְהָא אִיתְּמַר הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה ארַב אָמַר יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְרַב סָבַר מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה.
הַאי מִטַּעְמֵיהּ וְלָא כְּהִילְכְתֵיהּ הוּא.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר בִּדְאוֹרָיְיתָא תְּנָאוֹ בָּטֵל הָא בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ קַיָּים וְרַב סָבַר אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ בָּטֵל.
הַאי כְּטַעְמֵיהּ וּכְהִילְכְתֵיהּ הוּא וְרַב מוֹסִיף הוּא.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה.
וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וְהָתְנַן רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַחְזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים.
וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא אַמַּאי יַחְזִיר וְאִי דְּרַבָּנַן דָּמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.
וְאָמַר רַב לְעוֹלָם קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וּכְגוֹן שֶׁהוֹרִישַׁתּוּ אִשְׁתּוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה אֲמוּר רַבָּנַן לִישְׁקוֹל דְּמֵי וְלַיהְדַּר.
וּמַאי יְנַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים דְּמֵי קֶבֶר אִשְׁתּוֹ כִּדְתַנְיָא בהַמּוֹכֵר קִבְרוֹ וְדֶרֶךְ קִבְרוֹ מַעֲמָדוֹ וּמְקוֹם הֶסְפֵּידוֹ בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּעַל כׇּרְחוֹ מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
רַב לְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
משנה. ד. מי שמת והניח אשה ובנים וכו׳.
והיה לו. למת. פקדון או מלוה ביד אחרים. כלו׳, שלא היו ברשות היתומין, שאם היו ברשותם בשעת מיתה, הא קיימ׳ לן דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי ולא לבעל חוב, אבל היכא דלא תפיסי בהו, כגון הכא, דאית ליה פקדון או מלוה ביד אחרים, פליגי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא.
ינתנו לכושל שבהן. מפר׳ בגמ׳ לכושל שבראיה, ובברית׳ תני והוא כשול, וענין אחד הוא, על הבעל חוב, שהוא כשול, שהוציא ממונו מתחת ידו והלוהו, והוא נראה לכל שהוא מפסיד יותר מן האשה שלא הוציאה בנשואיה לבעל כלום כשכתב לה הבעל כתובה, וכל שכן שהוא כשול יותר מן היורשין, הילכך ינתנו לפריעת בעל חוב.
ור׳ עקיבא סבר מה לנו לרחם על הבעל חוב, דהא שמא לא הוציא כלום, דדילמ׳ אביהן פרעו, דהא ת״ל שאין אנו מאמינין אותו, שהרי אנו מצריכין אותו שבועה שלא נפרע מזה החוב כלום, וכמו כן האשה בעלת הכתובה, אבל יורשין נוטלין מה שלאביהן ביד אחרים בלא שבועה, הילכך כל זו המלוה והפקדון אע״פ שאינם ביד היורשין, כאלו איתא ברשותן חשבינן ליה, וכיון דמטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, מפסדי בעל חוב ובעלת הכתובה.
ואיצטריכו מלוה ופקדון למיתני, דתנא מלוה להודיעך כחו דר׳ עקיבא, דאע״ג דמלוה לאו בעיניה מחתא, דהא להוצאה ניתנה, אפי׳ הכי בידא דיורשין מוקמינן לה. ותנא פקדון להודיעך כחו דר׳ טרפון, דאע״ג דהוא בעיניה, לא חשבינן ליה בידא דיורשין, ולא זכו בהן יורשין כלל, הילכך ינתנו לכושל שבהן. ה. הניח פירות תלושין מן הקרקע. שהן מטלטלין. כל הקודם בהן זכה. דכיון דתפסה בעלת הכתובה לא מפקינ׳ מינה. ואם קדמו היורשין וזכו בהן, זכו, ושוב אין מוציאין מידם, דמטלטלי דיתמי מקרו, ומטלטלי לבעל חוב לא מישתעבדי, דר׳ טרפון סבירא ליה דתפיסה דלאחר מיתה מהניא נמי כתפיסה דמחיים.
זכתה האשה וכו׳. כלומ׳, תפסה, או שתפס בעל חוב, אותו מותר שהוא על חובן למי ינתן, ליורשין או לכתובת אשה, אי נמי ליורשין או לבעל חוב. לכושל שבהן. והיינו בעל חוב, דיותר כשול מן היורשין, אי נמי בעלת הכתובה היא יותר כשולה מן היורשין, שהיא צריכה חן לינשא לאיש והיא נפגמה תחתיו, ועוד, שעבדה אותו כל ימי חייו והיתה סומכת על כתובה זו.
ר׳ עקיבא אומ׳ אין מרחמין בדין וכו׳. ובגמרא פריך, לר׳ עקיבא מאי איריא מותר, כולהו נכסי דיורשין נינהו, דהא חשיב להו ר׳ עקיבא כאילו כולם תחת ידיהם, וכיון דמטלטלין נינהו, מטלטלין לבעל חוב לא מישתעבדי, ואם תפס בעל חוב מתחת רשותן, לדברי הכל תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא, דהא לא קדמו הן אלא יורשין קדימו דהא בשעת מיתה בידן הוא. ומשני, אין הכי נמי, דמוציאין את הכל מתחת הבעל חוב או מתחת האשה ונותנין ליורשין, דתפיסתן אחר קדימת היורשין לא כלום הוא, אלא איידי דאמ׳ ר׳ טרפון מותר, דהא לדידיה דין הוא דליהני תפיסה דבעל חוב או האשה, שהרי אין הנכסים ביד היורשין מוחזקין יותר מהן, הילכך מותר הוא דמחזירין, הא שיעור חובן גבו מיניהו, תנא ר׳ עקיבא נמי מותר.
ואע״ג דר׳ עקיבא סבר דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא כלל, אבל תפיסה דמחיים דלווה מהני, ולא זכו בהן יורשין כלל.
והלכה כר׳ עקיבא, דתפיסה דלאחר מיתה במטלטלין היכא דאיכא יורשין לא מהניא כלל, אלא אם כן היתה תפיסה דמחיים. גמרא. ור׳ עקיבא מאי איריא מותר וכו׳. כלהו נמי דיורשין הוו. דכל אימת דלא אישתבע אשה ובעל חוב, הוו להו פירות תלושין בחזקת יורשין מההיא שעתא דמית אבוהון, ואמאי קאמ׳ ר׳ עקיבא המותר לחוד יתן ליורשין. ומשני, אין הכי נמי. דלר׳ עקיבא כולהו דיורשין הוו.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
והיה לו. למת. פקדון או מלוה ביד אחרים. כלו׳, שלא היו ברשות היתומין, שאם היו ברשותם בשעת מיתה, הא קיימ׳ לן דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי ולא לבעל חוב, אבל היכא דלא תפיסי בהו, כגון הכא, דאית ליה פקדון או מלוה ביד אחרים, פליגי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא.
ינתנו לכושל שבהן. מפר׳ בגמ׳ לכושל שבראיה, ובברית׳ תני והוא כשול, וענין אחד הוא, על הבעל חוב, שהוא כשול, שהוציא ממונו מתחת ידו והלוהו, והוא נראה לכל שהוא מפסיד יותר מן האשה שלא הוציאה בנשואיה לבעל כלום כשכתב לה הבעל כתובה, וכל שכן שהוא כשול יותר מן היורשין, הילכך ינתנו לפריעת בעל חוב.
ור׳ עקיבא סבר מה לנו לרחם על הבעל חוב, דהא שמא לא הוציא כלום, דדילמ׳ אביהן פרעו, דהא ת״ל שאין אנו מאמינין אותו, שהרי אנו מצריכין אותו שבועה שלא נפרע מזה החוב כלום, וכמו כן האשה בעלת הכתובה, אבל יורשין נוטלין מה שלאביהן ביד אחרים בלא שבועה, הילכך כל זו המלוה והפקדון אע״פ שאינם ביד היורשין, כאלו איתא ברשותן חשבינן ליה, וכיון דמטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, מפסדי בעל חוב ובעלת הכתובה.
ואיצטריכו מלוה ופקדון למיתני, דתנא מלוה להודיעך כחו דר׳ עקיבא, דאע״ג דמלוה לאו בעיניה מחתא, דהא להוצאה ניתנה, אפי׳ הכי בידא דיורשין מוקמינן לה. ותנא פקדון להודיעך כחו דר׳ טרפון, דאע״ג דהוא בעיניה, לא חשבינן ליה בידא דיורשין, ולא זכו בהן יורשין כלל, הילכך ינתנו לכושל שבהן. ה. הניח פירות תלושין מן הקרקע. שהן מטלטלין. כל הקודם בהן זכה. דכיון דתפסה בעלת הכתובה לא מפקינ׳ מינה. ואם קדמו היורשין וזכו בהן, זכו, ושוב אין מוציאין מידם, דמטלטלי דיתמי מקרו, ומטלטלי לבעל חוב לא מישתעבדי, דר׳ טרפון סבירא ליה דתפיסה דלאחר מיתה מהניא נמי כתפיסה דמחיים.
זכתה האשה וכו׳. כלומ׳, תפסה, או שתפס בעל חוב, אותו מותר שהוא על חובן למי ינתן, ליורשין או לכתובת אשה, אי נמי ליורשין או לבעל חוב. לכושל שבהן. והיינו בעל חוב, דיותר כשול מן היורשין, אי נמי בעלת הכתובה היא יותר כשולה מן היורשין, שהיא צריכה חן לינשא לאיש והיא נפגמה תחתיו, ועוד, שעבדה אותו כל ימי חייו והיתה סומכת על כתובה זו.
ר׳ עקיבא אומ׳ אין מרחמין בדין וכו׳. ובגמרא פריך, לר׳ עקיבא מאי איריא מותר, כולהו נכסי דיורשין נינהו, דהא חשיב להו ר׳ עקיבא כאילו כולם תחת ידיהם, וכיון דמטלטלין נינהו, מטלטלין לבעל חוב לא מישתעבדי, ואם תפס בעל חוב מתחת רשותן, לדברי הכל תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא, דהא לא קדמו הן אלא יורשין קדימו דהא בשעת מיתה בידן הוא. ומשני, אין הכי נמי, דמוציאין את הכל מתחת הבעל חוב או מתחת האשה ונותנין ליורשין, דתפיסתן אחר קדימת היורשין לא כלום הוא, אלא איידי דאמ׳ ר׳ טרפון מותר, דהא לדידיה דין הוא דליהני תפיסה דבעל חוב או האשה, שהרי אין הנכסים ביד היורשין מוחזקין יותר מהן, הילכך מותר הוא דמחזירין, הא שיעור חובן גבו מיניהו, תנא ר׳ עקיבא נמי מותר.
ואע״ג דר׳ עקיבא סבר דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא כלל, אבל תפיסה דמחיים דלווה מהני, ולא זכו בהן יורשין כלל.
והלכה כר׳ עקיבא, דתפיסה דלאחר מיתה במטלטלין היכא דאיכא יורשין לא מהניא כלל, אלא אם כן היתה תפיסה דמחיים. גמרא. ור׳ עקיבא מאי איריא מותר וכו׳. כלהו נמי דיורשין הוו. דכל אימת דלא אישתבע אשה ובעל חוב, הוו להו פירות תלושין בחזקת יורשין מההיא שעתא דמית אבוהון, ואמאי קאמ׳ ר׳ עקיבא המותר לחוד יתן ליורשין. ומשני, אין הכי נמי. דלר׳ עקיבא כולהו דיורשין הוו.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush